לפני כמה חודשים קראתי כתבה שכותרתה היתה "פעילים יהודי מתפללים בסתר באתר מוסלמי קדוש". צוין שם ש-15 יהודים דתייים נאלצו לכסות את פיהם בידיהם בהר הבית בירושלים, ולהעמיד פנים שהם מדברים במכשירי הטלפון הניידים שלהם – כדי להתפלל.
בהרבה הזדמנויות נחשפתי להתנכלויות המתבצעות כלפי יהודים שומרי מצוות המבקשים להתפלל בהר הבית. הרב יהודה גליק, שהיה אורח הכבוד בתנועתנו בסעודת סיום צום הרמדאן באיסטנבול בשנה שעברה, תיאר זאת בפרוטרוט בפגישותינו הפרטיות ובשידורי ערוץ הטלוויזיה הטורקי A9.
למנוע מאדם להתפלל במקום הקדוש בעיניו זו הפרה בוטה של זכויות האדם. סעיף 18 לאמנת זכויות האדם של האו"ם קובע שלכל אדם הזכות לחופש אמונה, דעה ודת, ושחופש זה כולל את הזכות להתפלל, לבד או עם אחרים. אך טבעי עבור יהודי להתפלל ולקיים את פולחנו בהר הבית, ממש כפי שטבעי למוסלמי להתפלל בכעבה במכה.
חופש האמונה והפולחן הוא גם אחת מאושיות המשפט הישראלי. הכרזת העצמאות הישראלית משנת 1948, לדוגמא, קובעת שחופש האמונה יובטח במדינת ישראל, ושתפילה וקיום מנהגים דתיים כלולים בחופש הזה. בנוסף, סעיף 171 לחוק העונשין הישראלי רואה בהפרעה לקבוצת אנשים המתפללת יחד משום פשע.
לטענה שמוסלמים נפגעים מכך שאלו שאינם מוסלמים מתפללים בהר הבית – הצידוק-כביכול להגבלת זכות היהודים להתפלל בהר – אין כל בסיס בקוראן. פסוקי הקוראן אינם מדברים על עלבון כלשהו שגורמת הסגידה היהודית לא-ל. נהפוך הוא, פסוקים רבים בו מכילים ביטויים בשבח מעשי הפולחן של עם הספר – יהודים ונוצרים. ואכן, תיירים המבקרים במסגדים באיסטנבול מתפללים במסגדים על פי אמונותיהם ואיש איננו מנסה לעצור אותם או בעדם.
ארץ הקודש היא מקום שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים צריכים לחיות יחדיו בשלום ולעבוד את א-לוהיהם בחופשיות כאחים. הקוראן קובע במפורש שליהודים יש זכות לחיות בארץ הקודש. הדבר מובע במפורש בפסוקי קוראן רבים. ממילא, עבור מוסלמי, מראה של יהודים בארץ ישראל – בוודאי כשהם מתפללים בה – צריך להיות מקור לשמחה.
אחת הסיבות להגבלתם של יהודים בהר הבית היא מעמדו המשפטי של ההר האוסר באופן מסורתי כניסה של לא-מוסלמים למתחם. נוסח המסמך שנחתם בהקשר הזה בידי הסולטאן העות'מאני עות'מאן השלישי בשנת 1757 עדיין מוכר על ידי מדינת ישראל כיום. המתווה הזה, המכונה "הסטטוס-קוו העות'מאני" נשמר על פי הסכם פריז בשנת 1856, אמנת ברלין ב-1878, כובד על-ידי המנדט הבריטי ששלט בירושלים בין השנים 1918-1948, על-ידי הממשל הירדני שנהג כאן בשנים 1948-1967 וגם על ידי מדינת ישראל. הסטטוס קוו המדובר שב ואושר בהסכם השלום ישראל-ירדן בשנת 1994. כל ההסכמים הבינלאומיים שישראל חתומה עליהם והמצב המשפטי בן 250 השנים מונעים מיהודים להתפלל בהר הבית.
בשל כך, חלק מהמוסלמים מגיב בשלילה רבה לרעיון של תפילת יהודים בהר הבית. ממילא, ראש הממשלה נתניהו הדגיש פעמים רבות שלא ישנה את הסטטוס קוו בהר. גם בית המשפט הישראלי דחה את כל הדרישות לאפשר ליהודים להתפלל בהר בטענה של 'חשש להפרת הסדר הציבורי'.
אולם למרות כל זאת הדבר צריך להיות ברור: המחאה המתבצעת בידי מוסלמים כנגד תפילת היהודים בהר בשום אופן איננה עולה בקנה אחד עם רוח השלום של הקוראן והאסלאם. חלק מהמוסלמים הושפע מרעיונות קנאיים, והפתרון היחיד לבעיה הזו הוא חינוך מחודש שלהם באמצעות הקוראן.
הדרך לצאת מהמבוי הסתום הזה היא אהבה, פיוס ובניית בית המקדש השלישי על שטח ריק בהר הבית, מבלי לפגוע באתרים האיסלמיים הקיימים שם. את מקדש שלמה אפשר לבנות מחדש בדיוק כמתואר בתורה. אנחנו יכולים לפתח במקום המפואר הזה פולחן משותף של בכירי כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות לצלילי פעמונים, חצוצרות וקריאת מואזין לתפילה, מה שיהפוך את ירושלים לעיר השלום ויעלה בקנה אחד עם המשמעות העברית של שם העיר הזו.
הן זכויות האדם והן האסלאם דורשים שיהודים יוכלו להתפלל בחופשיות בהר הבית, באתר פולחן שייבנה על פיסת אדמה מתאימה במתחם המקודש. כינון שלום ואהבה בין מוסלמים לבין עם הספר יהיה האמצעי העיקרי שבאמצעותו ניתן יהיה להשיג זאת.
