בשנת 642, כשהחל האסלאם להתפשט בעולם, נקבעה בו החובה הדתית לצום בחודש הרמדאן. מעבר למצווה הדתית, מהווה הצום מסר חשוב למוסלמים בשל הערך הרוחני העצום שבו. את הערך הרוחני הזה יכולים מאמיני האסלאם לגלות רק כשהם שמקיימים אורח חיים דתי אמיתי כמתואר בקוראן - כזה שנשמע לערכים המוסריים שבו.
הרמדאן לא מסתכם בכך שבמשך חודש נחתור לשלום, נתנהג באופן מוסרי, נסלח לזולת ונדבר בנעימות לסובבים אותנו. הרמדאן הוא תזכורת לגבי אורח החיים שעלינו לקיים כל חיינו.
אבל המוסלמים שכחו במידה רבה, מהי אותה דת שהקוראן מטיף אליה. במילים אחרות, הם שכחו את ערכי המוסר האמיתיים. האמונות הטפלות ששרדו מאות בשנים, המצאות חסרות שחר שמייחסים לאסלאם, המסורות שהפכו להיות חלק מהדת, כמו גם ה"פאת'וות" שפוסקים רוחניים בעיני עצמם פסקו - הצליחו לגרום למוסלמים רבים לסטות מהדרך.
למעשה, גם הנביא מוחמד התלונן על תופעה זו: "אלוהיי! הנה עמי חשבו את הקוראן הזה הבל (דבר ריק)!" (סורה כה:32, בתרגום יוסף יואל ריבלין). מוסלמים רבים אינם מודעים לחלק זה בקוראן, משום שסטו מהדרך שהתווה, ובשל צעידתם בדרך אחרת, הם מאמינים להסברים חוץ־קוראניים בלתי סבירים בעליל.
במספר מקומות בקוראן מהללים את היהודים. כך למשל בסורה 5:ע"ג: "אכן, המאמינים והיהודים והצאבָּאים והנוצרים - כל המאמין באלוהים וביום האחרון, ויעש הישר, לא עליהם הפחד ולא עליהם היגון" (תרגום ריבלין). על המוסלמים לזכור, שאללה מזהיר במפורש שאין לקבוע חוקים שאינם מצוינים בקוראן: "מה לכם, היכן שיקול דעתכם? ולמה לא תוזהרו? אך אם יש לכם הוכחה ברורה, הביאו והציגו את ספרכם, אם אנשי אמת אתם" (סורה לז: 154, בתרגום אהרן בן שמש).
בקוראן, אללה דורש מהמאמינים להתייחס לעם הספר באהבה ובכבוד ומתוך רוח של אחדות, אבל בעולם האסלאמי התקבעו הלכי רוח אנטי־נוצריים ואנטי־יהודיים. הקהילות הללו, שחיו בדו־קיום וסמכו זו על זו, כבר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. זו התפתחות מוזרה; שכן הדת שמקיימים מוסלמים מסוימים, אינה האסלאם הכתוב בקוראן.
בקוראן כתוב שאין למוסלמי זכות לתקוף אדם אחר או לפתוח במלחמה. כל המלחמות המוזכרות בקוראן הן מלחמות מגננה, ולמוסלמים קיימת רק הזכות להגן על עצמם כשהם מותקפים. אך כיום, יש מוסלמים הנשמעים לפילוסופיות המכילות אמונות טפלות, המעוותות את המשמעות האמיתית של הכתוב בקוראן על מלחמה. הם מציגים את העיוותים הללו כפרקטיקה דתית לגיטימית. המונח טרור, שלא מוזכר בקוראן ומנוגד לחלוטין לרוחו, הפך להיות מזוהה עם מוסלמים. לא משנה עד כמה נוראיים יהיו המעשים של הקהילות שעזבו את הקוראן, אסור לפעול נגדן בצורה אימפולסיבית, אלא רק בדרך רציונלית וממקום של אמונה.
הטעות הגדולה ביותר היא לקטלג את כל המוסלמים ככאלו שעזבו את הקוראן, ולהפוך אותם לאויבים רק בגלל התנהלותן של מספר קבוצות בודדות. לקהילות כאלו שאימצו את השנאה כדת, הפתרון הוא לחיות את האסלאם על פי הקוראן.
כבר עשרות שנים אנחנו מנסים לקדם את האסלאם האמיתי כפי גילומו בקוראן, בין השאר באמצעות סעודות אפטאר לשבירת צום הרמדאן, שבהם אנשים מכל הדתות והאמונות מתקבצים יחד ומקבלים בהבנה זה את זה. מטרת הסעודות היא להפיץ את היפה באסלאם, תוך דרבון כל המוסלמים לשוב לקוראן, ולהראות שאפשר להתנהל בכבוד, בידידות, בסולידריות ובכנות כלפי כלל האנושות.
הרמדאן מחנך לשאוף להיות האדם שאללה מצפה מאיתנו להיות. לכן צריך שההתנהגות המיוחדת לחודש הרמדאן, תמשיך מעבר לחודש הזה ותופיע בשאר חייו של האדם.
