פרק שני
סקירה היסטורית קצרה של התיאוריה

שורשיה של החשיבה האבולוציונית נעוצים באמונה הדוגמאטית העתיקה אשר ניסתה, עוד בימי קדם, להכחיש את עובדת הבריאה. ביוון הקדומה, הגנו רוב הפילוסופים עובדי-האלילים על רעיון האבולוציה. כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של הפילוסופיה, אנו רואים שרעיון האבולוציה היווה את עמוד השדרה של פילוסופיות רבות של עבודת-אלילים.

מכל מקום, לא הפילוסופיה של עבודת האלילים הקדמונית, אלא האמונה באל היא זו שמילאה תפקיד מדרבן בלידת המדע המודרני ובהתפתחותו. רוב האנשים שסללו את הדרך למדע המודרני, האמינו בקיומו של האל ; ובעודם חוקרים את המדע, הם חתרו לגלות את היקום שאלוהים ברא ולזהות את החוקים והפרטים בבריאתו. אסטרונומים כמו קופרניקוס (Copernicus ), קפלר (Keppler ), וגלילאו (Galileo ) ; קובייה (Cuvier ), אבי חקר המאובנים (פליאונטולוגיה) ; לינאוס (Linnaeus ), חלוץ הבוטניקה והזואולוגיה ; ואייזק ניוטון (Newton ), שנחשב ל"מדען החשוב ביותר בהיסטוריה", כולם חקרו מדע בהאמינם לא רק בקיומו של האל, אלא גם בכך שהיקום כולו החל להתקיים כתוצאה מבריאתו. 6 אלברט אינשטיין (Einstein ), שנחשב לגאון הבולט ביותר בתקופתנו, היה מדען ירא שמים נוסף שהאמין באל, ולכן הצהיר ; "אינני יכול לחשוב על איש מדע אמיתי ללא אמונה עמוקה זו. ניתן לבטא מצב זה בעזרת דימוי: מדע ללא דת הוא כמו בעל-מום." 7

אחד ממייסדיה של הפיזיקה המודרנית, הרופא הגרמני מקס פלאנק (Planck ), אמר: "כל אדם שעוסק ברצינות בעבודה מדעית מכל סוג שהוא, מבין שמעל הכניסה לשערי מקדש המדע כתובות המילים: 'אתם חייבים להיות בעלי אמונה'. זוהי תכונה שהמדען אינו יכול לוותר עליה." 8

תיאורית האבולוציה הינה התוצאה של הפילוסופיה המטריאליסטית, שהגיחה עם התעוררותן מחדש של הפילוסופיות המטריאליסטיות הקדומות, ורווחה במאה ה-19. כפי שהראינו קודם, המטריאליזם מבקש להסביר את הטבע באמצעות גורמים חומריים גרידא. מאחר שהוא מתכחש לבריאה כבר מלכתחילה, הוא טוען שכל דבר, בין אם חי או דומם, הופיע ללא מעשה של בריאה, אלא כתוצאה של צירוף מקרים אשר בהמשך רכש מצב של צורה מסודרת ומאורגנת. עם זאת, השכל האנושי בנוי כך שבכל מקום בו הוא רואה סדר, הוא מסיק את קיומה של יד מארגנת. הפילוסופיה המטריאליסטית, המנוגדת לתכונה כה יסודית זו של השכל האנושי, יצרה באמצע המאה ה-19 את "התיאוריה של האבולוציה".

כוח הדמיון של דארווין

צ'ארלס דארווין

האדם אשר הציג את התיאוריה של האבולוציה באופן בו היא זוכה לתמיכה כיום, היה חוקר טובע חובב, אנגלי בשם צ'ארלס רוברט דארווין.

דארווין לא רכש מעולם השכלה רשמית בביולוגיה, וגילה התעניינות חובבנית בלבד בתחום הטבע והיצורים החיים. התעניינות זו דרבנה אותו להצטרף, באופן התנדבותי, למשלחת מחקר על האונייה "ביגל" (H.M.S. Beagle ), אשר הפליגה מאנגליה בשנת 1832, וביקרה באזורים שונים בעולם במשך חמש שנים. דארווין הצעיר התרשם עמוקות ממינים חיים שונים, במיוחד מציפורי פרוש אותם ראה באיי גאלאפאגוס. הוא חשב שהשונות במקורם נגרמה תוך כדי תהליך הסתגלותם לסביבת משכנם הטבעי. כשרעיון זה במוחו, הניח דארווין שמוצא החיים והמינים מונח במושג של "התאמה לסביבה". דארווין התנגד לעובדה שהאל ברא מינים חיים שונים בנפרד, והציע את הרעיון שאלה נבעו מאב קדמון משותף והפכו נבדלים זה מזה כתוצאה מתנאים טבעיים.

הנחתו של דארווין לא התבססה על שום תגלית או על ניסוי מדעי ; עם זאת, במשך הזמן הוא הפך אותה לתיאוריה יומרנית בעזרת התמיכה והעידוד שקיבל מביולוגים מטריאליסטיים מפורסמים בני זמנו. הרעיון היה שאותם פרטים שהתאימו עצמם לסביבת משכנם הטבעית בצורה הטובה ביותר, העבירו את מאפייניהם לדורות הבאים ; מאפיינים בעלי יתרון אלו הצטברו במשך הזמן והפכו את הפרטים למינים שונים לחלוטין מאבותיהם הקדמוניים. (המקור ל"מאפיינים בעלי יתרון" אלו היה בלתי ידוע באותם זמנים). לפי דארווין, האדם היה התוצאה המפותחת ביותר של מנגנון דמיוני זה.

דארווין כינה תהליך זה בשם "אבולוציה באמצעות ברירה טבעית". הוא חשב שגילה את מוצא המינים: המוצא של מין אחד היה מין אחר. בשנת 1859, הוא פרסם השקפות אלו בספרו שכונה "מוצא המינים, באמצעים של ברירה טבעית."

דארווין היה מודע היטב לכך שהתיאוריה שלו ניצבה מול אינספור בעיות, והודה בהן בספרו בפרק הנקרא "קשייה של התיאוריה". קשיים אלו מורכבים בראש ובראשונה מתיעוד המאובנים, איברים מורכבים של דברים חיים שאין שום אפשרות להסבירם באמצעות צירוף-מקרים (כגון, העין), והחושים הטבעיים של יצורים חיים. דארווין קיווה שניתן יהיה להתגבר על קשיים אלו בעזרת תגליות חדשות ; אולם הדבר לא מנע ממנו להציג מספר הסברים מאוד לא מספקים לחלקם. ליפסון (Lipson ), פיזיקאי אמריקני, הציג את ההערה הבאה לגבי ה"קשיים" של דארווין:

"במהלך קריאת הספר "מוצא המינים", גיליתי שדארווין היה הרבה פחות בטוח בעצמו מכפי שלעתים קרובות מציגים אותו ; הפרק המכונה "קשייה של התיאוריה" לדוגמה, מוכיח ספק-עצמי ניכר. כפיזיקאי, הייתי מרותק במיוחד מפירושיו לגבי האופן בו ייתכן שהעין הופיעה." 9

הרמה הפרימיטיבית של המדע והטכנולוגיה בתקופתו של דארווין

כאשר הציג דארווין את השערותיו, תחומי הגנטיקה, המיקרוביולוגיה, והביוכימיה לא היו קיימים עדיין. אילו היו תחומי ידע אלה מתגלים לפני הצעת התיאוריה, קיימת סבירות שדארווין היה נוכח לראות כי התיאוריה שלו הינה בלתי מדעית באופן מוחלט, ולכן נמנע מניסיונות לקדם טענות כה חסרות משמעות. האינפורמציה המכתיבה את המינים כבר קיימת בגנים ואין כל אפשרות שברירה טבעית תיצור מינים חדשים דרך שינויים בגנים.

התא מסתיר מבנה מורכב ביותר.

מחקרים מפורטים של התא התאפשרו רק לאחר תגלית המיקרוסקופ האלקטרוני. בעזרת המיקרוסקופ הפרימיטיבי המוצג בתמונה, שהיה זמין בימיו של דארווין, ניתן היה רק להתבונן בפני השטח החיצוניים של התא.

באופן דומה, עולם המדע של אותם ימים התאפיין בהבנה רדודה וראשונית של מבנה התא ותפקודיו. אילו הייתה לדארווין אפשרות לבחון את התא בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני, הוא היה חוזה במורכבות הגדולה ובמבנה היוצא מן הכלל שבאברוני התא. הוא היה נוכח בעצמו שאין שום אפשרות שמערכת כה מורכבת ומסובכת תיווצר דרך שינויים קלים. אילו היה עומד לרשותו ידע על ביו-מתמטיקה, הוא היה מבין שאפילו מולקולת חלבון בודדת, לא כל שכן תא שלם, לא יכלה להתחיל להתקיים באופן מקרי.

חוקי התורשה שנתגלו על-ידי הנזיר גרגור מנדל(Mendel), הציבו את תיאורית האבולוציה בפני מבוי סתום.

במהלך פיתוח התיאוריה שלו, התרשם דארווין מביולוגים אבולוציוניסטים רבים אשר קדמו לו, ובעיקר מהביולוג הצרפתי למארק (Lamarck ) 10. על פי למארק, יצורים חיים העבירו את התכונות שרכשו במשך חייהם מדור אחד לבא אחריו, וכך התפתחו. לדוגמה, ג'יראפות התפתחו מחיות דמויות אנטילופה על-ידי הארכת צווארן, מדור לדור, יותר ויותר, זאת עקב ניסיונן להגיע אל ענפים גבוהים יותר לצורך השגת מזון. דארווין גייס את הנחת-היסוד של "העברת התכונות הנרכשות" שהוצעה על-ידי למארק כגורם שהביא לידי התפתחות היצורים החיים.

אולם הן דארווין והן למארק שגו, משום שבזמנם ניתן היה לחקור את החיים רק בעזרת טכנולוגיה פרימיטיבית מאוד, וברמה מאוד לא מספקת. תחומים מדעיים כגון גנטיקה וביוכימיה לא היו קיימים עדיין, אף לא בשם בלבד. לכן, היו התיאוריות שלהם צריכות להסתמך לחלוטין על דמיונם.

בשעה שהדי ספרו של דארווין, הוסיפו להישמע, גילה, בשנת 1865, בוטניקאי אוסטרי בשם גרגור מנדל (Mendel ) את חוקי התורשה. במהלך המאה ה-19 לא נהנתה תגליתו של מנדל מהכרה משמעותית, אולם בתחילת המאה ה-20 זכתה לחשיבות גדולה. הייתה זו הולדת המדע של הגנטיקה. מעט מאוחר יותר התגלה מבנה הגנים והכרומוזומים. התגלית, בשנות ה-50, של מבנה מולקולת הדנ"א שמכילה את האינפורמציה הגנטית, חוללה משבר רציני בתיאורית האבולוציה. הסיבה לכך הייתה המורכבות העצומה של החיים וחוסר התקפות של מנגנוני האבולוציה שהוצעו על-ידי דארווין.

התפתחויות אלו צריכות היו להוביל לכך שהתיאוריה של דארווין תושלך לסל האשפה של ההיסטוריה. למרות זאת, לא כך קרה משום שחוגים מסוימים התעקשו על תיקון התיאוריה, חידושה והעלאתה על במה מדעית. מאמצים אלו מקבלים פשר רק אם אנו מבינים שמאחורי התיאוריה מונחות כוונות אידיאולוגיות במקום עניין מדעי.

מאמציו הנואשים של הניאו-דארוויניזם

התיאוריה של דארווין שקעה במשבר עמוק עקב חוקי הגנטיקה, אשר התגלו ברבע הראשון של המאה ה- 20. אף על פי כן, קבוצת מדענים, שהיו נחושים להישאר נאמנים לדארווין, יגעו את מוחם כדי למצוא פתרונות. בשנת 1941, התכנסו אותם מדענים לאסיפה שאורגנה על-ידי "החברה הגיאולוגית של אמריקה". לאחר דיונים ממושכים, חוקרי תורשה כגון ג. לדיארד סטבינס (Stebbins ) ותאודוסיוס דובז'נסקי (Dobzhansky ), זואולוגים כגון ארנסט מאייר (Mayr ) וז'וליאן הוקסליי (Huxley ), פליאונטולוגים כגון ג'ורג' גיילורד סימפסון (Simpson ) וגלן ל. גפסן (Jepsen ), וכן חוקרי תורשה מתמטית כגון רונלד פישר (Fisher ) וסיואל רייט (Right ), הגיעו לבסוף להסכמה לגבי הדרכים "לתיקון" הדארוויניזם.

ארכיטקטים ניאו-דארוויניסטים: ארנסט מאייר (Mayr), תאודוסיוס דובז'נסקי (Dobzhansky), וז'וליאן הוקסליי (Huxley).

צוות מקצועי זה התמקד בשאלת מקור הווריאציות בעלות היתרון שגרמו, כנראה, להתפתחותם של יצורים חיים- סוגיה שדארווין עצמו לא היה מסוגל להסביר ורק ניסה להימנע ממנה על-ידי הסתמכות על למארק. הרעיון היה כעת "מוטציות אקראיות". הם כינו תיאוריה חדשה זו "תיאורית האבולוציה המודרנית של מיזוג", שפותחה על-ידי הוספת מושג המוטציה להנחת הברירה הטבעית של דארווין. תוך זמן קצר, התפרסמה תיאוריה זו כ"ניאו-דארוויניזם" ואלו שקידמו אותה כונו "ניאו-דארוויניסטים".

העשורים הבאים הפכו לתקופה של ניסיונות נואשים להוכיח את הניאו-דארוויניזם. ידוע היה כבר שמוטציות, או "תקלות", שהתרחשו בגנים של יצורים חיים גורמות לנזק תמיד. ניאו-דארוויניסטים ניסו לבסס הנמקה ל"מוטציה בעלת יתרון" באמצעות עריכת אלפים של ניסויי מוטציה. כל ניסיונותיהם הסתיימו בכישלון גמור.

חבורת המדענים אף ניסתה להוכיח שהיצורים החיים הראשונים יכלו להיווצר באופן אקראי תחת התנאים היבשתיים הפרימיטיביים אותם הניחה התיאוריה, אולם אותו כישלון פקד גם ניסויים אלו. כל ניסוי אשר באמצעותו ביקשו אותם חוקרים להוכיח שהחיים יכולים היו להיווצר באקראי, נחל כישלון. חישובי הסתברות הוכיחו שאף לא חלבון בודד, אבן-הבניין של החיים, יכול היה להיווצר באופן אקראי, ואת התא – שלפי האבולוציוניסטים, הופיע כנראה באקראי תחת התנאים היבשתיים הפרימיטיביים והבלתי מבוקרים – לא ניתן היה ליצור בתהליך של מיזוג, גם לא במעבדות המתוחכמות ביותר של המאה ה-20.

סטיבן ג'יי גולד (Gould)

התיאוריה הניאו-דארוויניסטית נחלה תבוסה גם על-ידי תיעוד המאובנים. שום "צורות מעבר", שאמורות היו להראות את האבולוציה ההדרגתית של יצורים חיים מהמינים הפרימיטיביים אל המינים מתקדמים, כפי שטענה התיאוריה הניאו-דארוויניסטית, לא נמצאו מעולם בשום מקום. באותו זמן, אנטומיה השוואתית הראתה שמינים שהיו אמורים להתפתח מאחד לשני, היו לאמתו של דבר בעלי מאפיינים אנטומיים שונים מאוד, ושמעולם לא יכלו להיות אבות קדמוניים או צאצאים זה של זה.

אולם ניאו-דארוויניזם מעולם הרי לא היה תיאוריה מדעית, כי אם דוגמה אידיאולוגית, שלא לומר איזשהו סוג של "דת שקרית". פילוסוף המדע הקנדי, מייקל רוס (Ruse ), בעצמו אבולוציוניסט נאמן, הודה בכך בנאום שנשא באסיפה בשנת 1993:

"ואין ספק, כמובן, לגבי זה, שבעבר, ואני חושב שגם בהווה, עבור אבולוציוניסטים רבים, האבולוציה שימשה בתור משהו, עם יסודות, אפשר לומר, הדומים להיותה דת חילונית...ונראה לי ברור מאוד שברמה מאוד בסיסית כלשהי, האבולוציה כתיאוריה מדעית מחויבת לסוג של נטורליזם..." 11

זוהי הסיבה לכך שחסידי תיאורית האבולוציה ממשיכים עדיין לתמוך בה, למרות כל הראיות שמצביעות על ההפך. מכל מקום, אחד הדברים שהם אינם יכולים להסכים לגביו הוא איזה מודל, מתוך המודלים השונים שהוצעו להמחשת האבולוציה, הינו המודל ה"נכון". אחד המודלים החשובים ביותר הינו התרחיש הדמיוני המוכר כ"שיווי משקל מקוטע".

ניסוי וטעייה: שיווי משקל מקוטע

רוב המדענים המאמינים באבולוציה מקבלים את התיאוריה הניאו-דארוויניסטית של התפתחות הדרגתית ואיטית. מכל מקום, בעשורים האחרונים מוצע מודל שונה המכונה "שיווי משקל מקוטע". מודל זה מסביר שמינים חיים החלו להתקיים לא דרך סדרות של שינויים קטנים, אלא על-ידי שינויים פתאומיים וגדולים.

עשרות אלפי מדענים ברחבי העולם כיום, במיוחד בארצות הברית ובאירופה, מערערים על תיאורית האבולוציה ומפרסמים ספרים רבים אודות חוסר תקפותה. למעלה מוצגות מספר דוגמאות.

החסידים הקולניים הראשונים של רעיון זה הופיעו בתחילת שנות ה-70. שני פליאונטולוגים אמריקנים, ניילס אלדריג' (Eldredge ) וסטיבן ג'יי גולד (Gould ), היו מודעים היטב לכך שהטענות של התיאוריה הניאו-דארוויניסטית הופרכו לגמרי על-ידי תיעוד המאובנים. המאובנים הוכיחו שיצורים חיים לא נוצרו בהתפתחות הדרגתית, אלא הופיעו באופן פתאומי ובצורתם-הסופית. ניאו-דארוויניסטים המשיכו לטפח את התקווה הבלתי מציאותית – והם עדיין עושים זאת – שצורות המעבר האבודות יתגלו ביום מן הימים. למרות הבנתם שתקווה זו חסרת שחר, אלדריג' וגולד מיאנו לזנוח את דּוֹגְמָת האבולוציה שלהם, והציעו מודל חדש: "שיווי משקל מקוטע". המודל טוען שהאבולוציה לא התרחשה כתוצאה של השתנויות קלות, אלא בשינויים גדולים ופתאומיים.

זהו מודל לפנטסיות ותו לא. לדוגמה, הפליאונטולוג האירופאי, א. ה. שינדוולף (Shindewolf ), שסלל את הדרך לאלדריג' וגולד, טען שהציפור הראשונה הגיחה מביצת זוחלים, כ"מוטציה גדולה", כלומר, כתוצאה מ"תאונה" ענקית שהתרחשה במבנה הגנטי. 12 בהתאם לאותה תיאוריה, כמה בעלי-חיים שוכני יבשה יכלו להפוך ללווייתנים אדירים שעברו שינוי צורה מקיף ופתאומי. טענות אלו, הסותרות לגמרי את כל חוקי הגנטיקה, הביופיזיקה והביוכימיה, הינן מדעיות באותה מידה בה האגדות על צפרדעים ההופכים לנסיכים הינן מדעיות! אף על פי כן, מתוך מצוקתם עקב המשבר בו הייתה הטענה הניאו-דארוויניסטית נתונה, אימצו כמה פליאונטולוגים "אבולוציוניסטים" תיאוריה זו, שהצטיינה במוזרות רבה אף יותר מהניאו-דארוויניזם עצמו.

גזענותו של דארווין

אחד ההיבטים החשובים ביותר אך הפחות ידוע מכולם של דארווין הוא גזענותו: דארווין ראה באירופאים לבנים גזע "מתקדם" יותר מגזעים אנושיים אחרים. בעודו מניח שהאדם התפתח מיצורים דמויי קוף, הוא שיער שחלק מהגזעים התפתחו יותר מאחרים הנושאים עדיין מאפיינים קופיים. בספרו "מוצא האדם", אותו פרסם לאחר "מוצא המינים", הוא העיר בתעוזה על "ההבדלים הגדולים יותר בין אנשים מגזעים נפרדים".1 דארווין טען בספרו כי שחורים וילידים אוסטרליים זהים לגורילות, ולאחר מכן הסיק שבבוא הזמן "הגזעים הנאורים ייפטרו מהם". הוא אמר:

"בתקופה עתידית כלשהי, לא כה רחוקה במונחים של מאות שנים, אין כמעט ספק שהגזעים הנאורים ישמידו את הגזעים הפראיים וימלאו את מקומם ברחבי העולם. בו בזמן, חסרי התרבות דמויי אדם אלו...יוכחדו ללא ספק. השסע בין האדם ובין בני בריתו הקרובים ביותר יתרחב אז אף יותר, משום שיחצוץ בין האדם במצב נאור, אף יותר מבן הגזע הלבן כפי שניתן לקוות, לבין איזשהו קוף ירוד כמו בבון, לעומת מה שמבדיל כיום בין הכושי או האוסטרלי לבין הגורילה". 2 דארוויניזם החברתי טוען שגזעים אנושיים הקיימים כיום ממוקמים בשלבים שונים של "הסולם האבולוציוני", כך שהגזעים האירופאים הינם ה"מתקדמים" מכולם, וגזעים רבים אחרים נושאים עדיין בסממנים "קופיים".

1 Benjamin Farrington, What Darwin Really Said. London: Sphere Books, 1971, ss.54-56
2 Charles Darwin, The Descent of Man, 2, baskı, New York: A L. Burt Co., 1874, s. 178

ביבליוגרפיה

6 Dan Graves, Science of Faith: Forty-Eight Biographies of Historic Scientists and Their Christian Faith, Grand Rapids, MI, Kregel Resources.
7 Science, Philosophy, And Religion: A Symposium, 1941, CH.13.
8 Max Planck, Where is Science Going?, www.websophia.com/aphorisms/science.html.
9 H. S. Lipson, "A Physicist's View of Darwin's Theory", Evolution Trends in Plants, Vol 2, No. 1, 1988, p. 6.
10 Although Darwin came up with the claim that his theory was totally independent from that of Lamarck's, he gradually started to rely on Lamarck's assertions. Especially the 6th and the last edition of The Origin of Species is full of examples of Lamarck's "inheritance of acquired traits". See Benjamin Farrington, What Darwin Really Said, New York: Schocken Books, 1966, p. 64.
11 Michael Ruse, "Nonliteralist Antievolution", AAAS Symposium: "The New Antievolutionism," February 13, 1993, Boston, MA
12 Steven M. Stanley, Macroevolution: Pattern and Process, San Francisco: W. H. Freeman and Co. 1979, pp. 35, 159.