בפרקים הקודמים, נבחן חוסר התקפוּת של תיאורית האבולוציה במונחים של מכלול הראיות מתחום המאובנים ומנקודת מבט של ביולוגיה מולקולארית. בפרק הנוכחי, נתייחס למספר תופעות ומושגים ביולוגים המוצגים על-ידי אבולוציוניסטים כראיות תיאורטיות. נושאים אלו חשובים במיוחד מאחר שהם מוכיחים שאין כל ממצא מדעי שתומך באבולוציה, וחושפים את מידת הסילוף והרמייה שננקטת על-ידי אבולוציוניסטים.
וריאציה, מונח המשמש בגנטיקה, מתייחס לאירוע גנטי שגורם ליחידים או לקבוצות מסוג או ממין מסוים להיות בעלי אפיונים שונים זה מזה. לדוגמה, כל בני האדם עלי אדמות נושאים מיסודם את אותה אינפורמציה גנטית, ועדיין, חלקם בעלי עיניים מלוכסנות, חלקם בעלי שיער אדמוני, חלקם בעלי אפים ארוכים, ואחרים נמוכי קומה, כל אלה בהתאם למידת פוטנציאל השונות (וריאציה) של אינפורמציה גנטית זו.
אבולוציוניסטים מפרשים את השונות בתוך המין כראיה לתיאוריה. למרות זאת, וריאציה אינה מהווה ראיה לאבולוציה משום שווריאציות אינן אלא תוצאות של קומבינציות שונות של אינפורמציה גנטית שקיימת מראש, והן אינן מוסיפות לה כל מאפיין חדש. הנקודה המכרעת לתיאורית האבולוציה הינה השאלה כיצד יכלה להיווצר אינפורמציה חדשה לגמרי לצורך יצירת מין חדש.
VARIATIONS WITHIN SPECIES DO NOT IMPLY EVOLUTION
In The Origin of Species, Darwin confused two separate concepts: variations within a species and the emergence of an entirely new one. Darwin observed the variety within the various breeds of dogs, for example, and imagined that some of these variations would one day turn into a different species. Even today evolutionists persist in seeking to portray variations within species as “evolution”.
However, it is a scientific fact that variations within a species are not evolution. For instance, no matter how many breeds of dog there are, these will always remain a single species. No transition from one distinct species to another will ever take place.
וריאציה מתרחשת תמיד במסגרת הגבולות של האינפורמציה הגנטית. במדע הגנטיקה, מגבלה זו מכונה "מאגר הגנים". כל המאפיינים הנוכחים במאגר הגנים של מין מסוים עשויים להתגלות בדרכים שונות בהתאם לווריאציה. לדוגמה, וריאציה עשויה להוביל לכך שבמינים מסוימים של זוחלים נצפים סוגים בעלי זנבות ארוכים יותר יחסית, או כאלה בעלי רגליים קצרות יותר, מאחר שהאינפורמציה למבנה, הן של רגליים ארוכות והן של רגליים קצרות, עשויה להימצא במאגר הגנים של מינים אלו. מכל מקום, וריאציות אינן הופכות זוחלים לציפורים באמצעות הוספה של כנפיים או נוצות, או על-ידי שינוי חילוף החומרים שלהם. שינוי מסוג זה מחייב תוספת באינפורמציה הגנטית של היצור החי, וללא ספק אינו יכול להתרחש באמצעות וריאציות.
דארווין לא היה מודע לעובדה זו כשפיתח את התיאוריה שלו. הוא סבר שווריאציות הינן
נטולות מגבלות. במאמר שכתב בשנת 1844 הוא ציין: "רוב החוקרים מניחים שקיים בטבע גבול לווריאציה, למרות שאינני מצליח למצוא אף לא עובדה בודדת עליה אמונה זו מתבססת". 152 בספרו "מוצא המינים", ציטט דארווין דוגמאות שונות לווריאציות כראיה החשובה ביותר לתיאוריה שלו.
לדוגמה, דארווין סבר שמגדלי בעלי חיים שזיווגו זני בקר שונים כדי ליצור זנים חדשים שמייצרים יותר חלב, יהפכו אותם בסופו של דבר למין שונה. הרעיון של דארווין אודות "וריאציה בלתי-מוגבלת" מודגם בצורה הבהירה ביותר בציטוט הבא מתוך "מוצא המינים":
"אינני רואה קושי שבאמצעות ברירה טבעית, יהפוך זן של דובים, מבחינת הרגליו, ליצור שחי יותר ויותר במים, עם פה יותר ויותר גדול, עד להיווצרות של יצור מפלצתי כמו לוויתן."153
האם לווייתנים התפתחו מדובים?
ב״מוצא המינים״, טען דארווין שלווייתנים התפתחו מדובים אשר ניסו לשחות! דארווין הניח בטעות כי האפשרויות של וריאציה בתוך המין הינן בלתי מוגבלות. המדע במאה העשרים הראה כי תרחיש אבולוציה זה הינו דמיוני.
דוגמה בלתי סבירה זו הוצעה על-ידי דארווין בגין ההבנה הפרימיטיבית של המדע בתקופתו. מאז, במאה ה-20, המדע מציג את עיקרון ה"יציבות גנטית" (הומיאוסטזיס גנטי), המתבסס על ממצאי ניסויים שנערכו על יצורים חיים. עיקרון זה גורס שמאחר שכל ניסיונות הזיווג שנעשו כדי ליצור וריאציות חדשות לא הצליחו להשיג תוצאות חד-משמעיות, קיימים מחסומים מוגדרים בין מינים שונים של יצורים חיים. פירוש הדבר הוא שבניגוד לאמונתו של דארווין, אין כל אפשרות שמגדלי בעלי חיים יוכלו להפוך בקר למין אחר באמצעות זיווג בין וריאציות שונות שלהם.
נורמן מקבת' (Macbeth ), שהפריך את הדארוויניזם בספרו "דארווין: ניסיון נוסף בראי ההיגיון", מציין:
"לב הבעיה הוא האם יצורים חיים אכן משתנים במידה בלתי מוגבלת....המינים נראים יציבים. כולנו שמענו על מגדלי בעלי-חיים וצמחים המאוכזבים מכך ששקדו ויגעו רק כדי להיווכח שבעלי החיים או הצמחים חוזרים לנקודת ההתחלה. על אף מאמצים מפרכים במשך מאתיים או שלוש מאות שנים, מעולם לא היה זה אפשרי ליצור שושנה כחולה או צבעוני שחור." 154
לותר בורבנק (Burbank ), הנחשב למגדל בעלי החיים המוכשר ביותר בכל הזמנים, הציג עובדה זו באומרו, "קיימים גבולות להתפתחות האפשרית, וגבולות אלו מצייתים לחוק".155 המדען הדני, ו.ל. יוהנסן (Johannsen ) מסכם עניין זה באופן הבא:
השונות, שדארווין ו-וואלאס (Wallace ) הדגישו את חשיבותה, אינה יכולה באמצעות תהליך הברירה הטבעית, ליצור שוני מעבר לנקודה מסוימת, ואין בה כדי להסביר את השונות הבלתי מוגבלת בין המינים. 156
באופן דומה, ציפורי הפרוש השונות שדארווין צפה בהן באיי גאלאפאגוס, מהוות דוגמה נוספת לווריאציה שאיננה הוכחה ל"אבולוציה". תצפיות עדכניות הראו שציפורי הפרוש לא עברו השתנות בלתי מוגבלת כפי שהתיאוריה של דארווין הניחה מראש. יתרה מזאת, רוב סוגי הפרושים השונים שדארווין סבר שמייצגים 14 מינים נפרדים, הזדווגו למעשה זה עם זה. פירוש הדבר הוא שהם מהווים וריאציות שמשתייכות לאותו מין. תצפית מדעית מראה כיצד מקורי הפרוש שהפכו למיתוס כמעט בכל כתבי האבולוציה, הינם למעשה רק דוגמה ל"וריאציה" ; לפיכך, אין הם מהווים הוכחה לתיאורית האבולוציה. פיטר ורוזמרי גרנט (Grant ), שהקדישו שנים לתצפיות על מגוון ציפורי הפרוש באיי גאלאפאגוס בניסיון למצוא ראיה לאבולוציה הדארוויניסטית, נאלצו להסיק שמעולם לא התרחשה שם "אבולוציה" המובילה להופעת תכונות חדשות. 157
אחד המושגים הביולוגים שאבולוציוניסטים מנסים להציג כראיה לתיאוריה שלהם הינו עמידותם של חיידקים לאנטיביוטיקה. מקורות אבולוציוניסטים רבים מציגים עמידות לאנטיביוטיקה כ"דוגמה להתפתחות של יצורים חיים באמצעות מוטציות מועילות". טיעון דומה מועלה גם ביחס לחרקים שחסינותם לחומרי הדברה כגון די.די.טי מתחזקת.
אבולוציוניסטים שוגים גם בנושא זה. תרופות אנטיביוטיות הינן "קוטלות מולקולות" שמיוצרות על-ידי מיקרו אורגניזמים כדי להילחם במיקרו אורגניזמים אחרים. הפניצילין הינו האנטיביוטיקה הראשונה שנתגלתה על-ידי אלכסנדר פלמינג (Fleming ) בשנת 1928. פלמינג גילה שעובש יוצר מולקולה שקוטלת את חיידק הסטפילוקוקוס, ותגלית זו ציינה נקודת מפנה בעולם הרפואה. תרופות אנטיביוטיות המופקות ממיקרו אורגניזמים נכנסו לשימוש כנגד חיידקים והשיגו תוצאות מוצלחות.
במהרה נתגלה ממצא חדש שהראה כי החיידקים יצרו במשך הזמן עמידות לאנטיביוטיקה. המנגנון פועל באופן הבא: שיעור גבוה של חיידקים שחשופים לאנטיביוטיקה אכן מתים, אולם כמה אחרים, שאינם מושפעים מאותה אנטיביוטיקה, משכפלים את עצמם ומרכיבים במהירות אוכלוסייה שלמה. אוכלוסייה שלמה זו הופכת כולה לחסינה בפני אנטיביוטיקה.
אבולוציוניסטים מנסים להציג תופעה זו כ"אבולוציה של חיידקים באמצעות הסתגלות לתנאים". אבל האמת רחוקה מפירוש שטחי זה. אחד המדענים שערך את רוב המחקרים המפורטים בנושא זה, הינו הביופיזיקאי הישראלי, אריה ל. ספטנר (Spetner ), שהתפרסם גם הודות לספרו "לא במקרה" ( "Not by Chance" ) משנת 1997. ספטנר גורס שעמידות החיידקים מתפתחת דרך שני מנגנונים שונים, אולם אף אחד מהם אינו מהווה ראיה לתיאורית האבולוציה. שני המנגנונים הינם:
פרופסור ספטנר הסביר את המנגנון הראשון במאמר שהתפרסם בשנת 2001:
"חלק מהמיקרו-אורגניזמים מצוידים בגנים שמקנים עמידות לאנטיביוטיקות אלו. עמידות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה של פגיעה במולקולה האנטיביוטית או בצורת סילוקה מהתא...את הגנים האלו יכולים האורגניזמים להוריש לחיידקים אחרים ולהפוך גם אותם לעמידים. למרות שמנגנוני העמידות הינם ספציפיים לאנטיביוטיקה מסוימת, רוב החיידקים הפתוגניים (מחוללי מחלה)...הצליחו לצבור מספר מערכות של גנים המקנים להם עמידות למגוון אנטיביוטיקות." 158
ספטנר ממשיך ואומר שאין הדבר מהווה "ראיה לאבולוציה":
"רכישת עמידות אנטיביוטית באופן זה...אינה מן הסוג שיכול לשמש כאב-טיפוס למוטציות הנחוצות כדי להסביר אבולוציה. השינויים הגנטיים שיכלו להדגים את התיאוריה חייבים לא רק להוסיף אינפורמציה לגנום של החיידק, אלא גם להוסיף אינפורמציה חדשה לביו-קוסמוס. ההעברה האופקית של גנים רק מפזרת מסביב גנים שכבר קיימים במינים מסוימים." 159
אבולוציוניסטים מתארים את עמידות החיידקים לאנטיביוטיקה כראיה לאבולוציה ־ אך טענתם איננה אלא הטעייה.
במקרה זה, איננו יכולים לדבר על אבולוציה משום שלא נוצרת כל אינפורמציה גנטית חדשה: אינפורמציה גנטית שכבר קיימת פשוט מועברת בין חיידקים.
סוג העמידות השני, שמתפתח כתוצאה ממוטציה, אף הוא איננו מהווה דוגמה לאבולוציה. ספטנר כותב:
"...מיקרו-אורגניזם יכול להשיג לעתים עמידות בפני אנטיביוטיקה דרך החלפה אקראית של נוקליאוטיד בודד...למשל, "סטרפטומיצין", שנתגלה על-ידי סלמן ווקסמן (Waksman ) ואלברט שץ (Schatz ), ודווח לראשונה בשנת 1944, הינו אנטיביוטיקה כנגדה חיידקים יכולים לרכוש עמידות באופן זה.. אולם למרות שהמוטציה שהם עוברים בתהליך זה מועילה למיקרו-אורגניזם בנוכחות סטרפטומיצין, אין היא יכולה לשמש כאב-טיפוס לסוג המוטציות הנחוצות להוכחת התיאוריה הניאו-דארוויניסטית. סוג המוטציה שמקנה עמידות לסטרפטומיצין מתגלה בריבוזום (גופיף בקרום הגרעין) ופוגע בהתאמה המולקולארית שלו למולקולה האנטיביוטית. שינוי זה בפני השטח של ריבוזום המיקרו-אורגניזם מונע ממולקולת הסטרפטומיצין להיצמד ולבצע את תפקידה האנטיביוטי. מתברר שפגיעה זו פירושה אובדן של ייחודיות, ולפיכך, אובדן של אינפורמציה. הנקודה המרכזית היא ש(אבולוציה) אינה יכולה להיות מושגת באמצעות מוטציות מסוג זה, לא משנה עד כמה רב מספרן. אבולוציה אינה יכולה להיבנות על-ידי צבירת מוטציות שרק פוגעות בספציפיות ותו לא." 160
אם לסכם, מוטציה שחודרת לריבוזום של החיידק, יוצרת אצלו עמידות לסטרפטומיצין. הסיבה לכך היא "התפרקות" הריבוזום על-ידי מוטציה. פירוש הדבר הוא שלא נוספת שום אינפורמציה גנטית חדשה לחיידק. להיפך, מבנה הריבוזום מתפרק, כלומר, החיידק הופך ל"לקוי". (כמו כן, התגלה שרמת תפקוד הריבוזום של החיידק שעבר מוטציה הינה נמוכה מזו של חיידק נורמאלי). מאחר ש"לקות" זו מונעת מהאנטיביוטיקה להיצמד לריבוזום, מתפתחת "עמידות אנטיביוטית".
לבסוף, גם לא קיימת שום דוגמה למוטציה ש"מפתחת את האינפורמציה הגנטית".
אותה סיטואציה תקפה גם ביחס לחסינות שחרקים מפתחים כלפי די.די.טי וחומרי הדברה דומים. ברוב המקרים, נכנסים לשימוש גנים של חסינות שכבר קיימים. הביולוג האבולוציוניסט, פרנסיסקו איילה (Ayala ), מודה בעובדה זו באומרו, "נראה שהגרסאות הגנטיות הנחוצות לעמידות בפני רוב הסוגים השונים של חומרי הדברה היו קיימות מראש בכל פרט של האוכלוסיות שנחשפו לתרכובות אלו מעשה ידי-אדם." 161 כמה דוגמאות אחרות שמוסברות על-ידי מוטציה, בדומה למוטציית הריבוזום שצוינה קודם, הינן תופעות שגורמות ל"גירעון באינפורמציה הגנטית" אצל חרקים.
במקרה זה לא ניתן לטעון שמנגנוני העמידות אצל חיידקים וחרקים מהווים ראיה לתיאורית האבולוציה. הסיבה לכך היא שתיאורית האבולוציה מתבססת על הטענה שיצורים חיים מתפתחים דרך מוטציות. כפי שהסביר ספטנר, לא עמידות אנטיביוטית ואף לא תופעות ביולוגיות אחרות כלשהן מעידות על דוגמה למוטציה מסוג זה:
"המוטציות הדרושות למקרו-אבולוציה לא נצפו מעולם. מעולם לא נוספה אינפורמציה כלשהי דרך מוטציות אקראיות כלשהן שהיו עשויות לייצג את המוטציות המתחייבות על-ידי תיאורית הניאו-דארוויניזם ושנבחנו ברמה המולקולארית. השאלה שאני מעלה היא: האם המוטציות שנצפו הינן מן הסוג שתומך בתיאוריה? מתברר שהתשובה היא לא!" 162
כל הדוגמאות של שרידי איברים הופרכו ברבות הימים. לדוגמה, הקפל דמוי הירח בעין, שאוזכר ב״מוצא החיים" כשריד של מבנה קודם, הוכח בתקופתנו כמבנה תפקודי לגמרי, למרות שתפקוד זה לא היה ידוע בימיו של דארווין. איבר זה אחראי על ניקוי גלגל העין וסיכתו.
במשך זמן רב, הופיע רעיון "שרידי האיברים" באופן תדיר בספרות האבולוציוניסטית כ"הוכחה" לאבולוציה. בסופו של דבר, הוא נזנח חרש כשהוכח שאינו תקף. אולם כמה אבולוציוניסטים עדיין מאמינים בו, ומפעם לפעם מנסה מישהו להעלות את טענת "שרידי איברים" כראיה חשובה לאבולוציה.
הרעיון של "שרידי איברים" הוצג לראשונה במאה שעברה. אבולוציוניסטים טענו שבגופותיהם של כמה יצורים קיימים מספר איברים נטולי תפקיד שעברו בירושה מאבות קדמוניים, ובהיעדר שימוש הפכו בהדרגה לשרידים.
ההנחה בכללותה הינה בלתי מדעית ומבוססת לחלוטין על ידע לא מספק. "איברים בלתי-תפקודיים" אלו היו למעשה איברים ש"תפקידם עדיין לא נתגלה" ומעידה על כך ההתקצרות ההדרגתית אך הבולטת של הרשימה הארוכה של שרידי איברים שנאספה על-ידי אבולוציוניסטים. ס.ר. סקדינג (Scadding ), אבולוציוניסט בעצמו, אישר עובדה זו במאמרו "האם שרידי איברים יכולים להוות הוכחה לאבולוציה?", שהתפרסם בכתב-העת "תיאורית אבולוציה":
"מאחר שאי אפשר לזהות באופן חד משמעי מבנים חסרי תועלת, ומאחר שהמבנה של הטיעון שננקט חסר תוקף מדעי, אני מסיק ש"שרידי איברים" אינם מספקים ראיה מיוחדת לתיאורית האבולוציה." 163
רשימת שרידי האיברים שנמנתה על-ידי חוקר האנטומיה הגרמני ר. וויידרשיים (Wiedersheim ) בשנת 1895, כללה את התוספתן ואת עצם הזנב. עם התקדמות המדע, התגלה שכל האיברים שברשימתו היו למעשה בעלי תפקודים חשובים מאוד. לדוגמה, נתגלה שהתוספתן, שהונח כי הוא "שריד איבר", היה למעשה איבר לימפתי שנלחם בזיהומים בגוף. עובדה זו התבהרה בשנת 1997: "רקמות ואיברי גוף אחרים – בלוטת התימוס, הכבד, הטחול, התוספתן, מוח העצמות ואוספים קטנים של רקמה לימפתית כגון שקדי הגרון וקשרי לימפה במעי הדק – אף הם חלק מהמערכת הלימפתית והם עוזרים לגוף להילחם בזיהום." 164
נוסף לכך, התגלה שהשקדים, שנכללו באותה רשימה של שרידי איברים, הינם בעלי תפקיד משמעותי בהגנה על הגרון מפני זיהומים, במיוחד בשנים עד גיל ההתבגרות. נמצא שעצם הזנב בקצה הנמוך יותר של עמוד השדרה תומכת בעצמות סביב אגן הירכיים ומהווה את נקודת המפגש של כמה שרירים קטנים. בלעדי עצם הזנב, לא תיתכן ישיבה נוחה. בשנים שלאחר מכן, התברר שבלוטת התימוס מעוררת את המערכת החיסונית בגוף האדם באמצעות הפעלת תאי הלימפה, כמו גם שבלוטת האצטרובל אחראית על הפרשת כמה הורמונים חשובים, שבלוטת התריס משמשת לוויסות הגדילה של תינוקות וילדים, ושבלוטת יותרת-המוח מפקחת על התפקוד המדויק של בלוטות הורמון רבות. כל אלה נחשבו בעבר ל"שרידי איברים". לבסוף, הקפל דמוי-הירח בעין, שדארווין החשיבו כשריד איבר, נתגלה למעשה כאחראי על ניקוי וסיכת גלגל העין.
טעות לוגית חשובה מאוד ניכרת בטיעון האבולוציוניסטי ביחס לשרידי איברים. כפי שזה עתה ראינו, הטיעון היה ששרידי איברים ביצורים חיים עברו בירושה מאבותיהם הקדמוניים.. למרות זאת, חלק מאותם "שרידי איברים" לכאורה, לא נמצאו במינים שהינם כביכול האבות הקדמוניים של בני אדם! לדוגמה, התוספתן אינו קיים בחלק ממיני קופים שמשוער שהינם אבותיו הקדמוניים של האדם. הביולוג הנודע, ה. אנוש (Enoch ), שערער על תיאורית שרידי האיברים, התייחס לטעות לוגית זו באופן הבא:
"קופים הינם בעלי תוספתן, בעוד שקרוביהם הפחות ישירים, הקופים מן הדרגה הנמוכה יותר, חסרי איבר זה ; אבל התוספתן מתגלה שוב בין יונקים שונים שאף הם מדרגה נמוכה יותר, כגון האופוסום. כיצד אבולוציוניסטים מסבירים זאת?" 165
במילים פשוטות, התרחיש של שרידי האיברים שמועלה על-ידי אבולוציוניסטים, מכיל כמה ליקויים לוגיים, ובכל מקרה, הוכח כבלתי נכון מן הבחינה המדעית. לא קיים אף לא שריד איבר אחד בגוף האדם שעבר בירושה, וזאת משום שבני אדם לא התפתחו מיצורים אחרים כתוצאה של מקריות, אלא נבראו בדמותם העכשווית, השלמה והמושלמת.
קווי דמיון מבניים בין מינים שונים מכונים בביולוגיה "הומולוגיה". אבולוציוניסטים מנסים להציג קווי דמיון אלו כראיה לאבולוציה.
דארווין סבר שיצורים בעלי איברים דומים (הומולוגיים) חלקו קשר אבולוציוני זה עם זה, ושאיברים אלו בהכרח עברו בירושה מאב קדמון משותף. בהתאם להנחה שלו, הן ליונים והן לנשרים היו כנפיים ; לכן, יונים, נשרים, ולמעשה כל הציפורים האחרות בעלות כנפיים, התפתחו לכאורה מאב קדמון משותף.
הומולוגיה הינה טיעון מטעה, שמועלה על רק על בסיס של דמיון פיסי גלוי. טיעון זה לא אומת מעולם אף לא על-ידי תגלית קונקרטית אחת בכל השנים, מאז ימיו של דארווין. בשום מקום בעולם לא נתגלה שריד מאובן של האב הקדמון המשותף הדמיוני של יצורים בעלי מבנים הומולוגיים. יתרה מזאת. הסוגיות הבאות מבהירות שההומולוגיה אינה מספקת כל ראיה לכך שאבולוציה אכן התרחשה אי-פעם.
הבה נבחן כעת כל אחת מנקודות אלו בזו אחר זו.
כל העיטים, העטלפים והחרקים הם בעלי כנפיים. עם זאת, העובדה שהם בעלי איברים דומים איננה מוכיחה בפני עצמה שהם התפתחו מאב קדמון משותף כלשהו.
קיימים מספר איברים הומולוגיים המשותפים לקבוצות שונות, שהאבולוציוניסטים אינם מצליחים לבסס ביניהן שום סוג של קשר אבולוציוני. אחת הדוגמאות לכך הינה כנפיים. בנוסף לציפורים, אנו מוצאים כנפיים אצל עטלפים שהינם יונקים, ואצל חרקים, ואפילו אצל חלק מהדינוזאורים שהינם זוחלים שנכחדו. אפילו אבולוציוניסטים אינם מניחים קשר אבולוציוני או קרבה משפחתית בין ארבעת הקבוצות השונות של בעלי-חיים.
דוגמה מרשימה נוספת היא הדמיון התפקודי והמבני המפתיע שנצפה באיבר העין של יצורים שונים. למשל, התמנון והאדם הינם שני מינים נבדלים ביותר, שמעולם אף לא הוצע שום קשר אבולוציוני ביניהם, ועדיין איבר העין של השניים דומה מאוד במונחים של מבנה ותפקוד. אפילו אבולוציוניסטים אינם מנסים להסביר את הדמיון ביו אברי העיניים של התמנון ושל האדם על-ידי שיציעו אב קדמון משותף. דוגמאות אלו, ורבות אחרות מוכיחות שהטיעון של האבולוציוניסטים המתבסס על קווי דמיון הינו בלתי מדעי לחלוטין.
למעשה, איברים הומולוגיים אמורים להסב מבוכה גדולה לאבולוציוניסטים. ההודאות של האבולוציוניסט המפורסם פרנק סליסבורי (Salisbury ) שבאו לידי ביטוי בהתייחסויותיו לשאלה כיצד קרה שליצורים שונים לחלוטין יש עיניים דומות מאוד, מדגישות את המבוי הסתום של ההומולוגיה:
"אפילו משהו מורכב כמו העין, מופיע כמה פעמים ; למשל, אצל דיונון, אצל בעל חוליות, ואצל פרוק רגליים. זה מספיק גרוע להסביר את המקור לדברים כאלו פעם אחת, אבל המחשבה לייצר אותם כמה פעמים בהתאם לתיאוריה המלאכותית המודרנית, מסחררת את ראשי". 166
תאומים ממשפחת היונקים שמערערים את ההומולוגיה
קיומם של מינים ״תאומים״ בין יונקים בעלי שלייה ובעלי כיג> מנחית מהלומה רצינית על טענת ההומולוגיה. לדוגמה, המינים הנכחדים של הנמר בעל השלייה המכונה ״סמילודון״ (למטה) והחתול ״תילקוםמילום״ בעל הכיס (למעלה), היו חיות טרף בעלות שיניים קדמיות ענקיות. דרגת הדמיון הגבוהה בין מבנה הגולגולת לבין השיניים של שני יונקים אלה, שלא ייתכנו כל קשרי אבולוציה ביניהם, פוסלת את ההשקפה ההומולוגית כי מבנים דומים מהווים ראיה התומכת באבולוציה.
זאב מטסמניה ובן-זוגו הצפון אמריקני
 וגולגולת של זאב מטסמניה גולגולת של זאב מצפון אמריקה  | דוגמה אחרת של דמיון בלתי רגיל בין ״תאומים״ בה תאום אחד הינו יונק בעל שלייה והשני הינו יונק בעל כים, היא זו של הזאב בעל הכיס מטסמניה (למעלה) והזאב בעל השלייה שנמצא בצפון אמריקה. למעלה ניתן לראות את הגולגולות של שתי חיות דומות אלו. הדמיון הרב בין השתיים, שאינו מרמז על שום ״קשרי אבולוציה״, שולל לחלוטין את תוקפה של טענת ההומולוגיה. |
ישנם יצורים רבים שלמרות היותם בעלי מבנה פיסי דומה מאוד, אין אפשרות לטעון לקשר אבולוציוני ביניהם. דוגמה לכך הן שתי הקטגוריות הגדולות של יונקים, בעלי שיליות וחיות-כיס. אבולוציוניסטים מייחסים את המקור להבדל ביניהן לכך שכאשר היונקים הופיעו בתחילה, כל קבוצה חוותה את ההיסטוריה האבולוציונית שלה באופן בלתי תלוי לחלוטין בקבוצה האחרת. אולם מעניין שיש "זוגות" בקרב יונקים בעלי שליות ובקרב חיות-הכיס, שהינם כמעט זהים. הביולוגים האמריקניים, דין קניון (Kenyon ) ופרסיבל דייוויס (Davis ), הציגו את ההערה הבאה:
"לפי התיאוריה הדארוויניסטית, התבנית עבור זאבים, חתולים, סנאים, מרמיטות, דובי נמלים, חפרפרות, ועכברים, התפתחה כל אחת פעמיים: פעם אחת ביונקים בעלי שליות ובפעם השנייה, באופן בלתי-תלוי לחלוטין, בחיות כיס. הדבר מוביל לטיעון המדהים שתהליך אקראי ובלתי מכוון של מוטציה וברירה טבעית, הזדמן והוביל איכשהו למאפיינים זהים כמה פעמים ביצורים נפרדים בהיקף נרחב." 167..
קווי דמיון יוצאי דופן ואיברים דומים שכאלה, שביולוגים אבולוציוניסטים אינם יכולים לקבלם כדוגמאות ל"הומולוגיה", מוכיחים שאין ראיה לתזת האבולוציה אודות אב קדמון משותף. מה עשוי להוות הסבר מדעי למבנים הדומים אצל יצורים חיים? התשובה לשאלה זו ניתנה עוד לפני שתיאורית האבולוציה של דארווין החלה לחלוש על עולם המדע. מדענים כמו קרל ליניאוס (Linnaeus ), שמיין את היצורים החיים על פי המבנים הדומים שלהם, וריצ'רד אוון (Owen ), התייחסו למבנים אלו כאל דוגמאות של בריאה "משותפת". במילים אחרות, איברים דומים (או בימינו, גנים דומים) נחשבים ככאלה משום שנבראו כדי לשרת מטרה מסוימת, לא משום שהתפתחו בצורה מקרית מאיזה אב קדמון משותף.
ממצאים מדעיים מודרניים המפריכים את הטיעון של "אב קדמון" משותף ביחס לאיברים דומים, ומובילים לכך שההסבר האפשרי היחיד הינו בריאה משותפת, מהווים אישור נוסף לכך שיצורים חיים נבראו על-ידי האל.
על מנת שהטיעון האבולוציוניסטי בנוגע ל"הומולוגיה" ייחשב לרציני, איברים דומים (הומולוגיים) אצל יצורים שונים צריכים אף הם להיות מקודדים בקודים דומים (הומולוגיים) של דנ"א, אולם במציאות, איברים דומים נשלטים לרוב על-ידי קודים גנטיים (דנ"א) שונים מאוד. יתר על כן, קודים גנטיים דומים בדנ"א של יצורים שונים, קשורים לעתים קרובות לאיברים שונים לגמרי.
מייקל דנטון (Denton ), פרופסור אוסטרלי לביו-כימיה, תיאר בספרו "אבולוציה: תיאוריה במשבר" את המבוי הסתום הגנטי של הפירוש האבולוציוניסטי את ההומולוגיה:
"מבנים הומולוגיים מיוצגים לעתים קרובות על-ידי מערכות גנטיות בלתי הומולוגיות ורק לעתים נדירות יכול מושג ההומולוגיה להגיע חזרה לתורת העובר." 168
במונחים של מבנה, עיני בני אדם ועיני תמנונים דומות במידה רבה מאוד. למרות זאת, אין בעובדה שלשני מינים אלו יש איברים דומים כדי לרמז שהם התפתחו מאב קדמון משותף. אפילו אבולוציוניסטים אינם מנסים להסביר את הדמיון בין עיני התמנונים לבין עיני האדם על-ידי הנחת אב קדמון משותף.
דוגמה מפורסמת בנושא זה היא "מבנה חמשת האצבעות" של יונקים בעלי ארבע רגליים, שמוזכרת כמעט בכל ספרי הלימוד האבולוציוניסטים. הולכי על ארבע, כלומר, בעלי חוליות שוכני יבשה, הינם בעלי ארבע אצבעות ברגלים הקדמיות ובאחוריות. למרות שלא תמיד יש להם את חמש האצבעות המוכרות לנו, כולם נחשבים כבעלי חמש אצבעות בשל מבנה העצמות שלהם. מבנה הרגלים הקדמיות והאחוריות של הצפרדע, הלטאה, הסנאי או הקוף, הינו זהה. גם מבני העצמות של ציפורים ועטלפים מתאימים לדגם בסיסי זה.
אבולוציוניסטים טוענים שכל היצורים החיים הינם צאצאים של אב קדמון משותף, ומציגים את הרגל בעלת חמש האצבעות כראיה לכך. הטענה הובאה כמעט בכל המקורות הבסיסיים של ביולוגיה לאורך המאה ה-20 כראיה מוצקה מאוד לאבולוציה. מכל מקום, ממצאים גנטיים משנות ה- 80 מפריכים טענה זו. התברר שדפוסי הרגל בעלת חמש האצבעות של יצורים שונים, נשלטים על-ידי גנים שונים לחלוטין. הביולוג האבולוציוניסט, וויליאם פיקס (Fix ) מתאר את התמוטטות התזה האבולוציוניסטית בנוגע למבנה חמשת האצבעות באופן הבא:
"ספרי הלימוד הישנים יותר על אבולוציה מייחסים חשיבות רבה לרעיון ההומולוגיה, בהדגישם את קווי הדמיון הבולטים בין מבנה השלד של רגלי בעלי חיים שונים. לפיכך, דפוס הכף "בעלת חמש-האצבעות" מצויה בכף ידו של האדם, בכנף הציפור ובסנפיר הלוויתן, והוא נחשב כהוכחה למוצאם המשותף. אילו היו מבנים שונים אלו מועברים על-ידי אותם זוגות גנים, משתנים מפעם לפעם על-ידי מוטציות, ופועלים על-פי ברירה סביבתית, התיאוריה אכן הייתה סבירה והגיונית. לרוע המזל, אין זה כך. ידוע כיום שאיברים הומולוגיים נוצרים במינים שונים על-ידי מערכות גנים מורכבות שונות לחלוטין, ועקב כך, מתנפץ הרעיון של הומולוגיה במונחים של גנים דומים שמועברים מאב קדמון משותף..." 169
נקודה נוספת היא שעל מנת שניתן יהיה להתייחס ברצינות לתזה האבולוציוניסטית בנוגע להומולוגיה, תקופות ההתפתחות העוברית של מבנים דומים – במילים אחרות, שלבי ההתפתחות בביצה או ברחם האם – צריכות היו להיות מקבילות, בעוד שבמציאות, תקופות עובריות אלו של מבנים דומים הינן שונות לגמרי זו מזו אצל היצורים החיים השונים.
אם לסכם, אנו יכולים לומר שהמחקר הגנטי והאמבריולוגי (חקר העוברים) הוכיח שרעיון ההומולוגיה שהוגדר על-ידי דארווין כ"ראיה לאבולוציה של יצורים חיים מאב קדמון", אינו יכול להיחשב בשום פנים ואופן כראיה כלל. במובן זה, ניתן לומר שהמדע הוכיח את שקריותה של התזה הדארוויניסטית פעם אחר פעם.
Professor Michael Denton: "Evolution is a theory in crisis"
הצגת ההומולוגיה על-ידי אבולוציוניסטים כראיה לאבולוציה איננה תקפה, לא רק ברמה המורפולוגית, אלא גם ברמה המולקולארית. אבולוציוניסטים טוענים שהקודים של דנ"א, או מבני החלבון התואמים של מינים חיים שונים הינם דומים, ושדמיון זה מהווה ראיה לכך שמינים חיים אלו התפתחו מאבות קדמוניים משותפים, או לחילופין, התפתחו זה מזה.
לאמתו של דבר, תוצאות ההשוואות המולקולאריות אינן תומכות כלל בתיאורית האבולוציה. הבדלים מולקולאריים עצומים נצפו בין יצורים שנראים דומים מאוד וקשורים ביניהם. לדוגמה, חלבון הציטוכרום-C, אחד החלבונים הנחוצים לנשימה, נבדל במידה שלא תאומן בקרב יצורים חיים מאותה מחלקה. לפי אחד המחקרים שנערכו בנושא זה, ההבדל בין שני מיני זוחלים שונים הינו גדול יותר מההבדל בין ציפור לדג או בין דג ליונק. מחקר אחר הראה שהבדלים מולקולאריים בין ציפורים מסוימות הינו גדול יותר מההבדלים בין אותן ציפורים ובין יונקים. כמו כן, נתגלה שההבדל המולקולארי בין חיידקים שנראים דומים מאוד הינו גדול יותר מההבדל בין יונקים ובין דו-חיים או חרקים. 170 גם השוואות שנערכו לגבי המוגלובין, מיוגלובין, הורמונים, וגנים, הניבו מסקנות דומות. 171
דר' מייקל דנטון (Denton ) הציג את ההערה הבאה בנוגע לממצאים אלו בתחום הביולוגיה המולקולארית:
"ברמה המולקולארית, כל מחלקה בממלכת החי הינה ייחודית, מנותקת ובלתי-קשורה על-ידי חוליות מעבר. לכן, מולקולות, בדומה למאובנים, אינן מצליחות לספק את הראיה לחוליות המעבר החמקמקות שהביולוגיה האבולוציונית משחרת להן במשך זמן כה רב...ברמה מולקולארית, שום יצור איננו תולדה "של אב קדמון" או שהינו "פרימיטיבי" או "מתקדם" בהשוואה לקרוביו...לו היו ראיות מולקולאריות אלו זמינות לפני מאה שנה...קרוב לוודאי שהרעיון של אבולוציה אורגאנית לא היה מתקבל כלל." 172
בשנות ה-90, החמירה התפתחות המחקר בתחום הקודים הגנטיים של יצורים חיים את מצבה אובד העצות של תיאורית האבולוציה בנושא זה. בניסויים מחקריים אלו, נערכו השוואות בין רצפים של "רנ"א ריבוזומלי" (rRNA ) במקום ההשוואות המוקדמות שהיו מוגבלות לרצפים של חלבונים. מדענים אבולוציוניסטיים קיוו כי הממצאים יתמכו ב"עץ אבולוציוני", אולם התוצאות היו מאכזבות לדידם. הביולוגים הצרפתיים, הרווה פיליפ (Philippe ) ופטריק פורטר (Forterre ), כתבו במאמרם משנת 1999 כי "בעזרת יותר ויותר רצפים הזמינים ממחקרים, מתברר שרוב הפילוגניות (תולדות הגזע) סותרות זו את זו כמו גם עץ הרנ"א הריבוזומלי (rRNA ).." 173
פרט להשוואות הרנ"א הריבוזומלי, הקודים של דנ"א בגנים של יצורים חיים הושוו אף הם, אולם התוצאות היו מנוגדות להנחת "עץ החיים" של האבולוציה.. הביולוגים המולקולאריים ג'יימס א. לייק (Lake ), ראווי ג'יין (Jain ), ומריה ק. ריברה (Rivera ), הרחיבו את הדיבור על כך במאמר משנת 1999:
"מדענים החלו לנתח מגוון של גנים מתוך יצורים שונים ומצאו שהקשר שלהם זה לזה סותר את עץ האבולוציה של החיים שנגזר מתוך ניתוח הרנ"א הריבוזומלי (rRNA ) לבדו." 174
אם כך, לא ההשוואות שנערכו לגבי חלבונים, ואף לא ההשוואות לגבי הרנ"א הריבוזומלי או הגנים, מאשרות את הנחות היסוד של תיאורית האבולוציה. קארל ווז (Woese ), אחד הביולוגים המפורסמים מאוניברסיטת אילינוי, הודה שהרעיון של "פילוגניה" איבד את משמעותו נוכח הממצאים המולקולאריים:
"לא עולה כל פילוגניה עקבית מתוך פילוגניות החלבון היחידניות הרבות שנוצרו עד כה. בכל נקודה בעץ האוניברסאלי ניתן למצוא חוסר התאמה ברמה הפילוגנית, החל משורשיו, דרך ההסתעפויות העיקריות בתוך ובין הקבוצות השונות, ועד להרכב של ההקבצות הראשיות עצמן." 175
גם במאמר שנקרא "האם הגיע הזמן לעקור את עץ החיים?" שפורסם בכתב-העת "מדע" בשנת 1999, מובאת הודאה בעובדה שתוצאות ההשוואות המולקולאריות אינן תומכות, כי אם סותרות את תיאורית האבולוציה. מאמר זה שנכתב על-ידי אליזבת' פניסי (Pennisi ) קובע שהניתוחים וההשוואות הגנטיות שנערכו על-ידי ביולוגים דארוויניסטים במטרה לשפוך אור על "עץ החיים", הניבו למעשה תוצאות ישירות מנוגדות. המחברת ממשיכה וטוענת ש"נתונים חדשים מעכירים את תמונת האבולוציה":
"לפני שנה, חשבו ביולוגים שבחנו רצפי גנום חדשים מתוך למעלה מתריסר מיקרו אורגניזמים, שנתונים אלו עשויים לתמוך בקווי העלילה המקובלים של ההיסטוריה המוקדמת של החיים. אולם מה שראו הכה אותם בתדהמה. לא רק שהשוואות הגנומים שנחשפו לא הבהירו את תמונת אופן ההתפתחות של הקבצות עיקריות של החיים, הן אף זרעו בה בלבול. וכעת, בעזרת שמונה רצפי חיידקים נוספים שזמינים לנו, הסיטואציה נעשית מבלבלת עוד יותר...ביולוגים אבולוציוניסטיים רבים חשבו שיוכלו להתחיל לראות את ההתחלות של שלושת ממלכות החיים...החוקרים ציפו שרצפי הדנ"א המלאים המאפשרים להשוות סוגי גנים שונים רק יוסיפו ויתרמו נתונים ופרטים לעץ זה. אולם, כפי שניסחה זאת קלייר פרייזר (Fraser ), ראש "המוסד למחקר גנומי (TIGR ) ברוקוויל שבמרילנד, "שום דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהאמת". במקום לספק תמיכה, ההשוואות הניבו גרסאות רבות של עץ החיים שחולקות על עץ הרנ"א הריבוזומלי (rRNA ) ואף עומדות בסתירה זו לזו...." 176
בקצרה, הביולוגיה המולקולארית העדכנית שומטת את הקרקע מתחת לרעיון ההומולוגיה. השוואות שנערכו לגבי חלבונים, רנ"א ריבוזומלי וגנים, מראות שיצורים שלפי תיאורית האבולוציה חולקים ביניהם לכאורה קרבה הדוקה, נבדלים למעשה לחלוטין זה מזה. במחקר שנערך ב-1996 בו נבחנו 88 רצפי חלבון, ארנבות סווגו יחד עם יונקים עילאיים במקום עם מכרסמים ; ניתוח משנת 1998 של 13 גנים אצל 19 מיני בעלי חיים הציב קיפודי ים בין מערכת המיתרנים ; ומחקר אחר משנת 1998 שהתבסס על 12 חלבונים, הציב פרות בקרבה רבה יותר ללווייתנים מאשר לסוסים. הביולוג המולקולארי, ג'ונתן וולס (Wells ) סיכם, בשנת 2000 את הסיטואציה במילים אלה:
"קווים של חוסר עקביות בין עצים המבוססים על מולקולות שונות, והעצים המוזרים שנובעים מניתוחים מולקולאריים מסוימים, מחוללים משבר בפילוגניה המולקולארית." 177
אם "פילוגניה מולקולארית" נתונה במשבר, פירוש הדבר הוא שגם תיאורית האבולוציה נתונה במשבר (פילוגניה פירושה "קשרי משפחה" בין יצורים חיים ולפיכך מהווה את ההשערה היסודית ביותר של תיאורית האבולוציה). שוב מערער המדע על התזה כי יצורים חיים התפתחו זה מתוך זה, ומראה שכל הקבוצות החיות נבראו בנפרד.
Haeckel was an evolutionist even more ardent than Darwin in many respects. For this reason, he did not hesitate to distort the scientific data and devise various forgeries.
התיאוריה שנהוג לכנותה "תיאורית השחזור" או "החוק הביוגנטי" הורחקה אמנם כבר מזמן מהספרות המדעית, אולם היא עדיין נוכחת כמציאות מדעית בחלק מהפרסומים האבולוציוניסטים. המונח "שחזור" ("recapitulation ") שהינו מעין תמצית של האמרה "האונטוגנזה היא חזרה על הפילוגנזה" (קרי, התפתחות הפרט ובעיקר התפתחות העובר הינה חזרה על התפתחות המין) הוטבע על-ידי הביולוג האבולוציוניסט, ארנסט הקל (Haeckel ) בסוף המאה ה-19.
תיאוריה זו של הקל הניחה שעוברים חיים עוברים מחדש את התהליך ההתפתחותי אותו עברו אבותיהם הקדמוניים כביכול. בהתאם לתיאוריה, במהלך ההתפתחות ברחם האם, העובר האנושי מציג תחילה מאפיינים של דג, ולאחר מכן מאפייני זוחל, ולבסוף את אלו של בני האדם.
מאז הוכח שתיאוריה זו מאולצת לחלוטין. ידוע כיום שה"זימים" שנצפים כביכול בשלבים המוקדמים של העובר האנושי הינם למעשה דרגות התפתחות ראשוניות של תעלת האוזן התיכונה, בלוטת התריס, ובלוטת התימוס. חלק העובר שהושווה בעבר ל"כיס חלמון הביצה", התברר ככיס שמייצר דם עבור התינוק. החלק שזוהה על-ידי הקל וחסידיו כ"זנב" הינו למעשה עצם עמוד השדרה, שדומה לזנב רק משום שהוא לובש צורה לפני שהרגליים עושות זאת. עובדות אלו מוסכמות כיום באופן אוניברסאלי בעולם המדעי, ומקובלות גם על האבולוציוניסטים עצמם. ג'ורג' גיילורד סימפסון, אחד מחלוצי הניאו-דארוויניזם, כתב:
"הקל סילף את עיקרון האבולוציה המעורב בנושא זה. עובדה שכעת מבוססת היטב היא שאונטוגניה איננה משחזרת פילוגניה.."178
במאמר שפורסם בכתב העת "מדען אמריקני", נכתבו הדברים הבאים:
"החוק הביוגנטי ללא ספק מת לגמרי. בשנות החמישים הוא סולק לבסוף מספרי הלימוד. בשנות ה-20, הוא חדל להוות נושא לחקירה תיאורטית רצינית..." 179
הבט מעניין אחר של הנושא הינו ארנסט הקל עצמו, נוכל שזייף את רישומיו כדי לתמוך בתיאוריה שפיתח. הזיופים של הקל התיימרו להוכיח שדגים ועוברים אנושיים דומים זה לזה. כשמעשיו נתגלו, היה קו הגנה היחיד שלו הטענה שגם אבולוציוניסטים אחרים ביצעו עבירות דומות:
"לאחר ההודאה ב"זיוף", הייתי מחויב לראות את עצמי כמגונה ומחוסל אילולא הייתה לי
הנחמה לראות בבית הכלא לצדי מאות חברים נאשמים, ביניהם ביולוגים ואנשי מחקר מהאמינים והמוערכים ביותר. הרוב הגדול של כל התרשימים בספרי הלימוד, המחקרים וכתבי העת הביולוגים הטובים ביותר, לוקים באותה דרגה של אחריות ל'זיוף', משום שכולם בלתי-מדויקים, ובמידה זו או אחרת הם טופלו, תוארו בקווים כלליים, והורכבו." 180
HAECKEL’S FRAUDULENT DRAWINGS
These drawings were fabricated by Haeckel to demonstrate the “similarities” between human and fish embryos. Comparing his sketch with a genuine human embryo, you can see that he has deliberately omitted a large portion of the actual organs. (Francis Hitching, The Neck of the Giraffe: Where Darwin Went Wrong, p. 205)
ישנם אכן "מאות של חברים נאשמים, ביניהם ביולוגים ואנשי מחקר מהאמינים והמוערכים ביותר" שמחקריהם חדורים במסקנות משוחדות, סילופים ואפילו זיופים. הסיבה לכך היא שכולם עברו התניה-עצמית לדגול בתיאורית האבולוציה על אף שלא קיים ולו שמץ של ראיה מדעית התומכת בה.
